פסק-דין בתיק ע"א 11219/07

1.         המערער בע"א 11311/07 (להלן - " המערער") הגיש לבית משפט השלום בירושלים תביעה כנגד המשיבים בערעור הנ"ל בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מטיפול רפואי רשלני שהעניק לו המשיב מס' 1 בערעורו של המערער, ד"ר אוריאל ולד (להלן - " המשיב").

בית-משפט קמא קיבל את התביעה, קבע כי המשיב התרשל בטיפולו במערער וחייב את המשיבים לשלם למערער פיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בסכום כולל של 567,000 ש"ח.

לפנינו ערעורים שהוגשו על-ידי שני הצדדים לתובענה הנ"ל, ערעורים שהדיון בהם אוחד בהסכמה, כפי שנקבע בהחלטה מיום 22.10.07.

יצוין, כי במועד הדיון בערעורים (25.12.07) הוסכם, כי פסק הדין ככל שהוא נוגע לחיובה של המשיבה 2 בערעור הנ"ל, יבוטל, ולהסכמה זו ניתן בזאת תוקף של פסק-דין.

2.         המערער סבל מכאבי גב. המשיב הגיע למסקנה כי יש לבצע ניתוח לכריתת דיסק במרווח שבין החוליות L4 ו-L5. לצורך כך אושפז המערער בבית החולים "אסותא", וביום 28.11.00 הוא נותח על-ידי המשיב. אלא שתחת כריתת הדיסק במרווח שבין החוליות הנ"ל, בוצעה כריתה של הדיסק המצוי במרווח שבין החוליות L3 ו-L4. אין מחלוקת, כי הדיסק שהיה אמור להיות מנותח לא הוסר והניתוח בוצע במקום אחר, בו לא היה כל צורך לבצע ניתוח, שכן בבדיקות הדמיה שנערכו לפני הניתוח נמצא המרווח שבין החוליות L3 ו-L4 תקין.

המשיב לא חלק על כך, כי במעשה האמור לעיל יש משום התרשלות כלפי המערער, והמחלוקת שבין הצדדים התייחסה לסוגיית הנזק, לרבות לשאלות של קשר סיבתי.

3.         בית-משפט השלום מינה כמומחה מטעמו את פרופ' ליברגל, אשר חיווה דעתו, כי נכותו הנוכחית של המערער היא בשיעור משוקלל של 36%, כאשר הנכות הנובעת ממצב הגב התחתון היא בשיעור 20%, וחולשה והפרעה עצבית בשוק רגל ימין גורמים לנכות נוספת בשיעור זהה.

בכל הנוגע לקשר שבין מצבו הנוכחי של המערער לבין רשלנותו של המשיב, הסתמך בית המשפט, בעיקרו של דבר, על חוות-דעתו של פרופ' יצחק שקד שהוגשה מטעם המערער, כשאת חוות הדעת שהוגשה מטעם המשיב (חוות-דעתו של פרופ' יצחק אוטמרסקי) דחה בית המשפט מכל וכל.

בהתבסס על חוות-דעתו של פרופ' שקד קבע בית-משפט השלום, כי אילו היה הניתוח מבוצע במקום הנכון, כי אז "קרוב לודאי בהסתברות גבוהה שבמצבו של [המערער] היה חל שיפור משמעותי מזה שהיה לפני הניתוח" (סעיף 12 לפסק הדין).

בסופו של דבר נפסק, כי נזקו של המערער מתבטא במצבו הרפואי הנוכחי, דהיינו בנכותו המתוארת לעיל, אשר את כולה יש לזקוף לחובת המשיב. קביעה זו התבססה, בין היתר, על מסקנתו של בית-משפט קמא, לפיה בנסיבות המקרה לא יהיה זה סביר לזקוף לחובת המערער את סירובו לעבור ניתוח נוסף לכריתת הדיסק במרווח שבין החוליות L4 ו-L5. גם מסקנה זו התבססה במידה רבה על חוות-דעתו של פרופ' שקד, לפיה העובדה שהמערער נותח במקום הנמצא סמוך ביותר למקום בו מוצע לערוך ניתוח נוסף, פוגעת באופן ניכר בסיכויי הצלחת הניתוח השני וגם מחייבת עריכת ניתוח נרחב מאד, הכולל גם קיבוע של עמוד השדרה (סעיף 15 לפסק הדין).

בעניין זה יצוין, כי פרופ' שקד העיד, כי סיכויי ההצלחה של הניתוח שמוצע לבצעו, עומדים על כ-50%, לעומת סיכויי ההצלחה של הניתוח המקורי, אילו היה מבוצע במקום הנכון, שהיו לו סיכויי הצלחה גבוהים ביותר.

כאמור, נקודת המוצא בפסק הדין הייתה, כי המערער לא יעבור ניתוח נוסף, כי סירובו הוא סירוב סביר בנסיבות העניין, וכי אילו היה הניתוח המקורי מבוצע כהלכה, היה נמנע נזקו של המערער. ליתר דיוק, בעניין אחרון זה נפסק, כי מאחר והסיכוי להצלחת הניתוח הראשון עומד, לפי עדותו של פרופ' שקד, על כ-90%, הרי שראוי שהמשיב ישא רק ב-90% מהנזק המתבטא במצבו הרפואי הנוכחי של המערער (סעיף 26 לפסק הדין).

4.         בית המשפט קבע את נזקיו של המערער ופסק לו פיצוי כדלהלן:

א.         בגין נזק לא ממוני, ובכלל זה פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, נפסק פיצוי בסכום של 250,000 ש"ח.

ב.         באשר להפסדי שכר בעבר ציין בית המשפט, כי המערער היה במועד הניתוח בן 60 והתפרנס מניהול עסק לממכר פלאפל. עוד נקבע, כי הקרקע עליה הייתה מצויה חנותו של המערער הופקעה בשנת 2003 והעסק נסגר בחודש אוגוסט 2003, ומאז המערער אינו עובד. בית המשפט הניח, כי המערער היה מתמיד בעבודתו, אלמלא נכותו, עד לגיל 67 ופסק, כי המשיב אחראי רק ל-30% מהפסדי ההכנסה שנגרמו למערער עקב סגירת העסק.

בהתבסס על הממצאים וההנחות הנ"ל נפסק, כי לתקופה שמיום הניתוח ולמשך שישה חודשים, יקבל המערער פיצוי על הפסד מלוא הכנסותיו, שעמדו, על-פי דו"חות המס שהגיש לשנת 2000, על סכום של 9,000 ש"ח לחודש. מכאן, שלתקופה האמורה נפסק למערער פיצוי בסך 54,000 ש"ח.

לתקופה שמחודש מאי 2001 ועד לאוגוסט 2003 (סגירת העסק), תקופה של 26 חודש, נפסק למערער פיצוי חודשי בסך 1,000 ש"ח, ובסך הכל 26,000 ש"ח.

לתקופה שמחודש אוגוסט 2003 ועד למועד מתן פסק הדין, משך 47 חודש, נפסק למערער פיצוי חודשי בסכום של 3,000 ש"ח, ובסך הכל 141,000 ש"ח.

סך כל הפיצוי בגין הפסדי השכר שנגרמו למערער ובגין הפגיעה בכושר השתכרותו, הועמד על 260,000 ש"ח, כשסכום זה כולל ריבית.